From the school of Elijah the prophet. Our Rabbis, of blessed memory, said: A person should always be cautious in the fear of Heaven, soft in his reply, one who turns away wrath and increases peace with his father and his mother, with his teacher and his fellow, and even with a stranger in the marketplace, so that he may be beloved above and pleasing below, accepted by his fellow creatures, and so that all his days may be filled with goodness. Our Rabbis taught: When Israel is steeped in trouble and one of them separates himself, two ministering angels come, place their hands upon his head, and say, "This person who separated himself from the community shall not behold the comfort of the community." Rather, when the community is in distress, let no one say, "I will go to my house, eat and drink, and peace be upon my soul." If he does this, Scripture says of him, "And behold joy and gladness, slaying oxen and killing sheep, eating meat and drinking wine" (Isaiah 22:13); and what is written after it? "And it was revealed in my ears by the LORD of hosts: Surely this iniquity shall not be forgiven you until you die." This is the measure of average people. But of the measure of the wicked it is written, "Come, I will fetch wine, and let us fill ourselves with strong drink" (Isaiah 56:12), after which it is written, "The righteous perishes, and no one lays it to heart" (Isaiah 57:1). Rather, a person should afflict himself together with the community, as we find with Moses our teacher, peace be upon him, who afflicted himself with the community, as it is said, "And Moses' hands were heavy; and they took a stone, and put it under him, and he sat thereon" (Exodus 17:12). Did Moses not have a single cushion or pillow to sit upon? Rather, Moses said: Since Israel dwells in distress, I too will be with them in distress. And whoever afflicts himself with the community merits and beholds the comfort of the community. And lest a person say, "Who testifies against me?" The stones of a person's house and its beams testify against him, as it is said, "For the stone shall cry out of the wall, and the beam out of the timber shall answer it" (Habakkuk 2:11). The school of Rabbi Shila said: The two ministering angels who accompany a person testify against him, as it is said, "For He shall give His angels charge over you, to keep you in all your ways" (Psalms 91:11). Rabbi Chidka says: A person's own soul testifies against him, as it is said, "From her who lies in your bosom guard the doors of your mouth" (Micah 7:5). And some say a person's own limbs testify against him, as it is said, "You are My witnesses, says the LORD" (Isaiah 43:10). The school of Elijah said: A person should always be like an ox to the yoke and like a donkey to the burden, and like the beast that plows in the valley and the field; so should a person labor and plow in the words of Torah every single day, as it is said, "Happy are you who sow beside all waters" (Isaiah 32:20). And "waters" means nothing but Torah, as it is said, "Ho, everyone who thirsts, come to the waters" (Isaiah 55:1). Once a person has read Torah, Prophets, and Writings, and studied Mishnah, Midrash, laws, and homilies, and studied the Gemara, and studied dialectical reasoning for its own sake, immediately the holy spirit rests upon him, as it is said, "The spirit of the LORD spoke by me, and His word was upon my tongue" (II Samuel 23:2). Once I was passing from place to place, and a certain officer met me. He greeted me but did not recognize me, and said to me, "Rabbi, from what place are you?" I said to him, "I am from a great city of sages and scribes and rabbis." He said to me, "Rabbi, come and dwell with me in my place, and I will set you over wheat and barley, beans and lentils, and every kind of legume." I said to him, "My son, even if you give me a thousand thousand golden dinars, I will not leave a place of Torah, and I will not dwell in a place where there is no Torah." He said to me, "Rabbi, why?" I said to him, "Because the world was destroyed only on account of the neglect of Torah, and the Land of Israel was destroyed only on account of the neglect of Torah, and all the troubles that come upon Israel are only on account of the neglect of Torah, for the neglect of Torah is great and weighty before the Holy One, blessed be He, as it is said, "For the transgression of Jacob is all this" (Micah 1:5), and "this" means nothing but Torah, as it is said, "Who is the wise man that may understand this?... Why has the land perished?... And the LORD says, Because they have forsaken My Torah which I set before them" (Jeremiah 9:11-12). At once he said to me, "Blessed be the Omnipresent who chose you out of all the peoples and all the tongues and gave you the Torah, because you trust in Him in every place." The greatness of charity: the school of Elijah said: Great is charity, for from the day the world was created until now the world stands upon charity, and whoever gives much charity is praiseworthy and delivers himself from the judgment of Gehinnom, as it is said, "Remove anger from your heart, and put away evil from your flesh" (Ecclesiastes 11:10), and it is said, "Happy is he who considers the poor; the LORD will deliver him in the day of evil" (Psalms 41:2), and "evil" means nothing but the day of the judgment of Gehinnom. For what merit did our first fathers acquire this world, and the days of the son of David, and the world to come? Because they conducted themselves with charity. Abraham, Isaac, and Jacob, Moses and Aaron, David and Solomon his son were praised only for charity. Whence Abraham? As it is said, "For I have known him, to the end that he may command his children and his household after him, that they may keep the way of the LORD, to do righteousness and justice" (Genesis 18:19). And even the Holy One, blessed be He, is praised through charity, as it is said, "And the holy God is sanctified through righteousness" (Isaiah 5:16); and even the Throne of Glory is praised through charity, as it is said, "Righteousness and justice are the foundation of His throne" (Psalms 97:2). Great is charity, for it delivers a person from the way of death; great is charity, for it lengthens a person's days and years; great is charity, for it brings a person to the life of the world to come; great is charity, for it is equal to the Torah; great is charity, for it hastens the day of the son of David and the days of our redemption; great is charity, for it raises up the soul and seats it and places it beneath the Throne of Glory.
Sharing the Community's Pain and the Greatness of Charity
Tanna debei Eliyahu Zuta 1:1
מעשה דבי אליהו הנביא אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נ"י אמרו עליו) לעולם יהא אדם ערום ביראה ומענה רך ומשיב חמה ומרבה שלום עם אביו ואמו ועם רבו ועם חבירו ואפילו עם גוי בשוק כדי שיהא אהוב מלמעלה (נוסחא ישנה ואהוב) ונחמד מלמטה וכדי שיהא מקובל על הבריות וכדי שיתמלאו כל ימיו בטובה (נ"י צדיק אבד ואין איש שם על לב מכאן אמרו כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור שנאמר וידי משה כבדים וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל והצבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער. ואשרי מי שמצער עצמו עם הצבור לא יראה אדם הצבור שרוי בצער והוא הולך לביתו ויאכל וישתה ויאמר שלום עלי נפשי ואם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג וגו' מה כתיב אחריו ונגלה באזני ה' צבאות זה ענין בינונים וענין הרשעים מהו אומר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר משום דבי אליהו וכו') ואמרו רבותינו ז"ל בזמן שישראל שרוין בצער ופירש אחד מהן באים שני מלאכי השרת ומניחין לו את ידיהם על ראשו ואומרים פלוני זה שפירש עצמו מן הצבור אל יראה בנחמת צבור אלא בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלי נפשי. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ״ב:י״ג) והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין וגו' מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מדה של בינונים אבל במדת הרשעים מה כתיב שם (שם נו) אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד מה כתיב בתריה הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' אלא יצער אדם את עצמו עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שהיה מצער את עצמו עם הצבור שנאמר (שמות י״ז:י״ב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה לו למשה כר אחת או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער וכל המצער את עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור. ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין עליו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה (חבקוק ב׳:י״א). דבי רבי שילא אמרו שני מלאכי השרת המלוין את האדם שנאמר (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך הן מעידין עליו. רבי חדקא אומר נשמתו של אדם היא מעידה עליו שנאמר (מיכה ז׳:ה׳) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. וי"א איבריו של אדם מעידין בו שנאמר (ישעיהו מ״ג:י׳) אתם עדי נאם ה'. משום דבי אליהו אמרו לעולם יהא אדם כשור לעול וכחמור למשא וכבהמה שחורשת בבקעה ובשדה כך יהא אדם עוסק וחורש בד"ת בכל יום תמיד שנאמר (שם לב) אשריכם זורעי על כל מים ואין מים אלא ד"ת שנאמר (שם נה) הוי כל צמא לכו למים. אשריהן ישראל בזמן שהן עוסקין בתורה ובגמילות חסדים אז יצרם מסור בידם ולא הם מסורים ביד יצרם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים וכיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושנה הגמרא ושנה הפלפול לשמה מיד רוח הקודש שורה עליו שנאמר (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני קסדור אחד נתן לי שלום ולא הכירני ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה ואמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ורבנן אני ואמר לי רבי בוא ושב עמי במקומי שאני מראה אותך ואני אתן לך חטין ושעורין ופולין ועדשין וכל מיני קטניות. ואמרתי לו בני אפילו אם אתה נותן לי אלף אלפים דינרי זהב אין אני מניח מקום תורה ואין אני דר במקום שאין בו תורה ואמר לי רבי למה ואמרתי לו שלא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה וכל הצרות הבאות על ישראל אינו אלא מפני פשעה של תורה משום שגדולה ורבה היא לפני הקב"ה פשעה של תורה (נ"י שהיא שקולה כנגד כל העבירות) שנאמר (מיכה א׳:ה׳) בפשע יעקב כל זאת ואין זאת אלא תורה שנאמר (ירמיהו ט׳:י״א) מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ וגו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה. מיד אמר לי ברוך המקום שבחר בכם מכל העמים ומכל הלשונות ונתן לכם את התורה משום שאתם בוטחים בו בכל מקום. בימי רבי דוסא בן הרכינס הותרה צרות הבת לאחין והיה הדבר קשה אל החכמים מפני שחכם גדול וזקן גדול היה ועיניו כהות מלבוא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיענו אמר רבי יהושע (ברבי חנינא) אני אלך ואחריו מי ראב"ע ואחריו מי ר"ע. מיד הלכו וישבו על פתח ביתו נכנסה שפחתו ואמרה לו רבי חכמי ישראל באין אצלך אמר לה אמור להם שיכנסו כיון שנכנסו תפשו לר' יהושע והושיבו ע"ג מטה של זהב א"ל רבי אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה א"ל ראב"ע הוא א"ל ויש בן לעזריה חברנו קרא עליו המקרא הזה (תהילים ל״ז:כ״ה) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. ועוד אמר ליה אמור לתלמידך אחר וישב א"ל מי הוא זה אמר ליה עקיבא בן יוסף הוא א"ל אתה הוא עקיבא הדרשן ששמך הולך בכל העולם מסוף העולם ועד סופו שב בני שב כמותך ירבו בישראל קרא עליו מקרא זה (שם לד) כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצרת הבת אמרו לו רבי צרת הבת מהו אמר להן מחלוקת הלל ושמאי אמרו לו והלכה כדברי מי אמר להם הלכה כדברי בית הלל אמרו לו והלא משמך אמרו הלכה כדברי בית שמאי שאמרו צרת הבת מותרת אמר להם דוסא שמעתם או בן הרכינס שמעתם אמרו לו חיי רבינו סתם שמענו אמר להם אח קטן יש לי ובכור שוטה הוא ויונתן שמו ומתלמידי ב"ש הוא והזהרו בו שלא יקפח אתכם בהלכות ויאמר לכם צרת הבת מותרת לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מותרת אבל אני מעיד עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה ועמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומקבלים גרים מן התרמודיים ומן הקרמיים כשנכנסו נכנסו בפתח אחד כשיצאו יצאו בשלשה פתחים ופגע בו בר"ע אקשי ליה ואוקמיה א"ל אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו אשריך שזכית לשם והעבודה שעדיין אין אתה מגיע אפילו לרועה בקר א"ל ר"ע אפילו לרועי צאן אבל אין מקבלים גרים מן הכותיים מפני עשרה שבטים שנבלעו ביניהם עד שיבא אליהו הנביא ובן דוד ויפרשו אותן שנאמר (מלאכי ג׳:כ״ג-כ״ד) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. משום דבי אליהו אמרו גדולה צדקה שמיום שנברא העולם עד עכשיו העולם עומד על הצדקה וכל הנותן צדקה הרבה הרי זה משובח וממלט את עצמו מדינה של גיהנם שנאמר (קהלת י״א:י׳) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ונאמר (תהילים מ״א:ב׳) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' ואין רעה אלא יום דינה של גיהנם שנאמר (משלי ט״ז:ד׳) וגם רשע ליום רעה ואומר (תהילים ק״ו:ג׳) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת: אבותינו הראשונים מפני מה זכו לעוה"ז ולימות בן דוד ולעוה"ב מפני שנהגו א"ע בצדקה אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה בנו לא נשתבחו אלא בצדקה אברהם מנין שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י״ח:י״ט) יצחק לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנא' (שם כו) ויזרע יצחק בארץ ההוא וגו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה יעקב לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (בראשית ל״ב:י״א) קטנתי מכל החסדים ואין קטנתי אלא מעט ואין מעט אלא צדקה שנאמר (משלי ט״ז:ח׳) טוב מעט בצדקה אהרן ומשה לא נשתבחו אלא בצדקה מנין שנאמר (מלאכי ב׳:ו׳) תורת אמת היתה בפיהו ואין אמת אלא צדקה שנאמר (תהילים פ״ה:י״ב) אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. דוד לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (שמואל ב ח׳:ט״ו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה. שלמה לא נשתבח אלא בצדקה מנין שנאמר (תהילים ע״ב:א׳) וצדקתך לבן מלך ואף הקב"ה משתבח בצדקה שנא' (ישעיהו ה׳:ט״ז) והאל הקדוש נקדש בצדקה ואף כסא הכבוד נשתבח בצדקה שנאמר (תהילים צ״ז:ב׳) (נ"י ענן וערפל סביביו צדק וגו') צדק ומשפט מכון כסאו. גדולה צדקה שמצלת את האדם מדרך המיתה גדולה צדקה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם גדולה צדקה שהיא מביאה את האדם לחיי העולם הבא גדולה צדקה ששוותה לתורה גדולה צדקה שהתורה שוותה לה גדולה צדקה שהיא ממהרת יום בן דוד וימות גאולתנו גדולה צדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד ומנין שהצדקה מצלת את האדם מדרך המות שנאמר (משלי י״א:ד׳) לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. בוא וראה שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו אדם נותן צדקה בעוה"ז ומתכוין עליו שיחיה העני ולא ימות אף הקב"ה מתכוין על הנותנה שיחיה ולא ימות. ומנין אתה אומר שכל מי שספק בידו לעשות צדקה ואינו עושה ולקיים נפשות ואינו מקיים גורם מיתה לעצמו שנאמר (שמואל א כ״ה:י״א) ויען נבל וגו' ולקחתי את לחמי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה ומיד נענש שנאמר (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל וימות. ומנין שהצדקה מארכת ימיו ושנותיו של אדם שנאמר (דברים ל׳:כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג׳:י״ח) ועוד שהרי ק"ו היא ומה מצוה הקלה שבקלות שבתורה מהו אומר בה (דברים כ״ב:ז׳) למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו לצדקה שהיא מצוה חמורה שבתורה עאכ"ו. ומנין לצדקה שהיא מביאה את האדם לחיי עוה"ב שנאמר (תהילים א׳:א׳) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' ונאמר (שם כו) אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת נאמר אשרי בתורה ואשרי בצדקה מה אשרי האמור בתורה הוא בן עוה"ב אף אשרי האמור בצדקה הוא בן עולם הבא. ומנין לצדקה שהיא שוותה לתורה שנאמר בתורה (ויקרא כ״ו:ג׳) אם בחקתי תלכו ונאמר בצדקה (משלי ח׳:כ״ב) ה' קנני ראשית דרכו בתורה הוא אומר (ויקרא כ״ו:ו׳) ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם ובצדקה הוא אומר (ישעיהו ל״ב:י״ז-י״ח) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחות שאננות. ומנין שהתורה נמשלה לצדקה ושוותה לה אלא לפי שאין לך מדה טובה שברא הקב"ה בעולמו גדול מן התורה שנאמר (משלי ד׳:ח׳-ט׳) סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך אף התורה עצמה אינה נדמית אלא לצדקה שנאמר (דברים ו׳:כ״ה) וצדקה תהיה לנו וגו'. ומנין לצדקה שהיא ממהרת ימות בן דוד וימות הגאולה שנא' (ישעיהו נ״ו:א׳) שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות. ומנין לצדקה שהיא מעלה את הנשמה ומושיבה ונותנה תחת כסא הכבוד שנאמר (שם לג) הולך צדקות ודובר מישרים וגו' הוא מרומים ישכון מצדות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים מלך ביפיו תחזינה עיניך. סליק פרק א